<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' חולין</h1>
<h2>דף סט:</h2>
ומשומד אוכל נבלות להכעיס ודאי אסורה, ומשומד אוכל נבלות לתיאבון בדק סכין ונתן לו מותר לאכול משחיטתו כדרבא [חולין ד' ע"א]. ומשומד לע"ז ולחלל שבתות בפרהסיא [שם ה' ע"א] הן כגוים גמורים ואסור לאכול משחיטתן, ופסולין הן לכל התורה כולה והרי הן כגוים [גמורים] לכל המצות, חוץ מלענין עריות וקדושין וגיטין וחליצה ומיאונין וממזרות וכדומה להן, בהנך כולהו הרי הוא כישראל שנשתמד שקדושיו קדושין ואשתו צריכה גט [יבמות מ"ז ע"ב], ויבמתו צריכה חליצה אי אשתמד ההוא משומד בתר דקדשה אחוה שהרי נשואין הראשונים [מפילין], אבל אם כשקדשה אחיו היה משומד ההוא אחא מקודם לא צריכא חליצה מיניה, ואם בא משומד [על אשת איש] הולד ממזר כישראל, דגוי הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש. ואיתשאיל גאון בהאי ענינא ואלו תורף דבריו, וששאלתם אשת איש שהלך בעלה למדינת הים ובא ישראל משומד וכנסה כמנהג גוים והוליד בן ואח"כ בא בעלה ונתן לה גט, ואותו משומד מחלל שבתות בפרהסיא, עכשיו אותו בן כשר הוא כי אביו נחשב כגוי, וגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, או דילמא כיון שאם חזר בו ישראל גמור הוא הולד ממזר. כך ראינו שהולד ממזר ולא מטעם שאם חזר בו הרי הוא כישראל לכל דבריו, אלא מפני שהיתה הורתו ולידתו בקדושה, ואין הולכין בדין זה אחר שמירת שבת ולא אחר חילולה, שבשני מקומות צריך לדעת משפטי משומד ושני בחינות יש להן. מקום ראשון לברך ולזמן ולבטל רשות וכדומה להן מן המצות, בחינתו בכל אלו לראות השומר הוא שבת או מחללה, כדתניא ישראל משומד משמר שבתו(ת) בשוק הרי הוא ככל ישראל לכל דבריו שמבטל רשות, ושאינו שומר שבתו בשוק הרי הוא כגוי ואינו מבטל רשות. ומקום שני לענין עריות וקדושין וגיטין וחליצה ומיאונין וממזרות וכדומה להן בכל העריות, בחינתו בכל אלו לראות אם היתה הורתו ולידתו בקדושה קדושיו קידושין וגטיו גטין וחליצתו חליצה, ובניו מחייבי כריתות ממזרים הם, כמו ששנינו לענין גרים [יבמות צ"ז ע"ב] היתה הורתן ולידתן בקדושה הרי הן כישראל לכל דבריהן. כללו של דבר במצות הלך אחר שמירת שבת, ובעריות הלך אחר הריון ולידה, אף כאן כיון שנתיהד ונולד בקדושה ובא על אשת איש הולד ממזר גמור, ואין בדבר זה ספק וכך הוא הדין ואין לשנות. כל זה כתב הרב רבי יהודה זק"ל בהלכות משומד. ואני הכותב תמה במה שכתב דאי קדשה אחוה הוה ההוא [משומד] מקודם לא צריכא חליצה מיניה, ואמאי הא הוה הורתו ולידתו בקדושה ואי הדר ביה ישראל מעליא הוא, (והוא) [ואי] הוה משומד כדקדשה אחוה ובתר הכי הדר ביה מי לא בעיא חליצה. ומאי דכתב נמי נשואין ראשונים מפילין, והלכה היא דמיתה מפלת כדאיתא בפרק קמא דיבמות [י"ג ע"א], רבא אמר לעולם חד תנא הוא וליכא פלוגתא דודאי [מיתה] מפלת וזו ואין צריך לומר זו קתני. ומאי דאמר בעי' הורתו ולידתו בקדושה, והרי גוי שטבל ועלה הרי הוא כישראל דאי הדר ביה וקדיש ישראל משומד הוא וקדושיו קדושין, ואם בא כמו כן על חייבי כריתות אע"פ שחזר לסורו הולד ממזר, כדין ישראל משומד הבא על חייבי כריתות שהולד ממזר, אע"פ שלא היתה הורתו ולידתו בקדושה, והני מילי צריכי עיונא.
